מה מצטייר לנגד עיננו כאשר אנו מבקשים לתאר את עבודת המורה? מדוע נשמעים קולות המציירים תמונה סטראוטיפית על עבודה קלה בשעות הבוקר עם חופשות מרובות?
האם מורים רק עומדים לפני הלוח ומדברים לפני ילדים הישובים לפניהם בזוגות?
האם המורה זו דמות חביבה הישובה ומשוחחת עם תלמידים סביבה? או האם אנו זוכרים אחד או אחת שעברו בין הטורים וחזרו ושיננו באוזנינו משהו עמום עד לעייפה?
או אולי התמזלנו בדמות דינאמית, נלהבת, מרתקת, המפעילה מוחות, הומוריסטית ואפילו חברמנית?!
עם איזו מן הדמויות הייתם מעדיפים ללמוד? ועם איזו מן הדמויות הייתם מעדיפים שילמדו ילדיכם?
אותי אישית מרתקת הדמות הדינאמית. היא מעוררת בי תשוקה להקשיב, לחשוב, לעקוב, ולהביע את דיעותי או הבנותי. מידי כמה שנים משנות לימודי הפורמאליים, החל מכיתה א ועד לסיום התואר השלישי באוניברסיטה, נתקלתי במספר לא מועט של מורים מלהיבים, בצד אחרים הזכורים לי בעיקר כמסיבי צער ושעמום.
לאחרונה נתקלתי בפרוטוקול של אחת מן הישיבות שהתקיימו בלשכה של אחד משרי החינוך בעבר, בעניין אחת הרפורמות בחינוך. נכחו בישיבה נציגי מורים, אנשי מטה מתחום החינוך כלכלנים ופוליטיקאים. הרפורמה לא אושרה אך אושר ניסוי מצומצם.
קריאת הפרוטוקול עוררה בי כמה מחשבות ושאלות:
מה הקשר בין מדיניות החינוך לבין תקציב החינוך?
מה הקשר בין החינוך כפרופסיה לבין מעמד המורים, תנאי עבודתם ושכרם?
מי קובע אם תהיה רפורמה בחינוך?
האם ההוראה היא מקצוע? ומה הקשר של ההוראה למדעי החינוך? ההוראה עוסקת בתהליכי התפתחות חברתית, מחשבתית, רגשית, מוסרית ופיסית. תהליכים אלה נחקרים במדעי הטבע, במדעי הרוח והחברה וממצאי המחקר משולבים במערכות חקר משותפות בתחום החינוך. כך נחקרים תהליכי למידה בגילאים שונים, נחקרות מהותן ויעילותן של שיטות הוראה שונות, מפותחות תכניות לימוד בתחומים שונים וכן נחקרים גורמים ותנאים המעודדים או מעכבים למידה וחשיבה, בנושאי לימוד שונים ובסביבות למידה שונות. מחקר החינוך ענף ונוגע לתחומי חיים שונים. כמו למשל , לתרבות, לטכנולוגיה, למדע ועוד. מקצוע ההוראה בעידן זה מבוסס על ידע מדעי ויישומי מורכב.
האם אפשר לדעת מה בעצם עושים מורים? יתכן כי ניתן לתעד תיאורים מילוליים, ויזואליים או שמיעתיים של המתרחש בכיתה. אולם אין לנו אפשרות פשוטה לעקוב אחר המאמצים, המחשבות, הרגשות ו ה נ ש מ ה הפועלים בתהליכי ההוראה עצמה. זאת בעיקר כאשר ההוראה מכוונת גם לפתרון בעיות בתהליכי הלמידה של הלומדים השונים. אנחנו תמיד יכולים למדוד נושאים הקשורים למסגרת ההוראה כמו: זמן הכנת השיעור ותכנונו או זמן הוראה בפועל בכיתה, או זמן תיקון עבודות ומבחנים. ניתן למדוד הישגי תלמידים ולייחסם לאופי ההוראה, ניתן לתאר תוצאות לוואי אחרות הבאות לביטוי בהתנהגות גלויה של מורים ושל תלמידים.
בעזרת ידע מדעי, יש בידינו אפשרות לתאר את התנאים והאמצעים התורמים לתהליכים יעילים יותר של הוראה ולמידה ביחס לערכים, מטרות וסטנדרטים הישגיים אותם מציבה מערכת החינוך.
מקצוע ההוראה מצריך עיסוק מנטאלי מתמשך בפתרון בעיות המשתנות מעת לעת. אירועים הנובעים הן מן האופי האנושי והן מגורמים חברתיים ותרבותיים המשפיעים על ההתרחשויות היום יומיות בכיתת הלימוד.
מערכת ההוראה מחויבת במתן מענה לבעיות שוטפות לצד התמודדות עם שינויים כלליים כמו שינויים דמוגראפיים , שינויים בתכניות לימודים, התעדכנות בחידושים וכיוצא באלה.
הוראה טובה ויעילה דורשת ידע מקצועי, תכניות לימודים בעלות היקף ועומק הניתנים לביצוע במסגרות המרחב והזמן, שעות לימוד המאפשרות ביצוע יעיל של הוראה ולמידה, תכנון מורכב המותאם לקבוצת הלמידה הספציפית, זמינות של עזרים טכנולוגיים, זמינות של חומרי לימוד ואמצעי הוראה שונים, אפשרויות הערכה מעקב ומשוב בזמן אמת, אפשרויות דיווח יעילות, אפשרויות יעוץ ואבחון פסיכולוגי ודידקטי, פיתוח מקצועי אישי וצוותי, מ ו ט י ב צ יה לעסוק במקצוע ושכר הולם, יחסי אנוש ותקשורת טובים בצוות הבית ספרי, ועוד.
תכנון ממלכתי של תקציבי החינוך צריך להיות תוצר של חזון חינוכי המעוגן בערכים תרבותיים וחברתיים ומצויד במידע מעשי מהימן אודות התנאים והאמצעים אשר יאפשרו מימוש בפועל של החזון בתוך מערכת החינוך. על כן תקציבי חינוך מחייבים תכנון מפורט וארוך טווח על ידי אנשי חינוך מקצועיים. מערכת החינוך כמו מערכות ממשל אחרות, מתנהלת גם על בסיס חישובים כלכליים. אולם אלה חייבים להיות קשורים באופן מהותי לשיקולי דעת מקצועיים הקובעים סדרי עדיפות בתחומי החינוך. הפעילות החינוכית אינה יכולה להיות מנווטת רק על ידי שיקולי דעת כלכליים וקצרי טווח, או על ידי מניפולציות פוליטיות.
במשך השנים האחרונות, קוצץ תקציב החינוך מידי שנה בשנה בלא קשר לחזון חינוכי, לערכים ולמטרות שהוצבו בפני מערכת החינוך ומתוך התעלמות מתנאי היישום בפועל הנדרשים למימוש תכניות הלימודים.
הנפגעים הישירים ממהלכים אלה הם מצד אחד המורים ומצד שני התלמידים, בעיקר מן השכבות הכלכליות החלשות, שאין בידם אמצעי פיצוי על החסכים החינוכיים.
בטווחי הזמן הארוכים משנת לימודים אחת, יצאה החברה הישראלית בהפסד כלכלי מדאיג!
מכול משק בית הוקצבו בשנים האחרונות יותר כספים לחינוך הילדים.
רפורמות חינוכיות לא מומשו, תכניות חינוכיות שנוסו בהצלחה נקטעו בטרם זמן "מחוסר תקציב", הכשרת המורים קוצצה ושכר המורים נשחק. גרוע מכול, תנאי עבודתם המקצועית הורעו בעיקר עקב קיצוץ שעות הוראה, עלייה במספר התלמידים בכיתות ועומס גובר ביחס להעלאת ההישגים.
הגישה הביורוקראטית של פקידי האוצר המוכשרים, השומרים על קופת המדינה, כשלה בכול הקשור לרווחיות ההשקעה בחינוך. הקופה נשמרה אך אזרחי המדינה וילדיהם הופקרו!
מערכת החינוך כמו מערכות חיוניות אחרות, נדרשת להבהיר מחדש, מהו חזון החינוך שהיא מציעה לאזרחים, איזו תכנית רב שנתית תוביל למימוש החזון ואיזו מדיניות תייצר בפועל תנאים למימוש החזון. יתכן ואנו זקוקים לחקיקה אשר תמנע שינויים בתקציבי חינוך המתוכננים לטווחים ארוכים!
האזרחים המבקשים איכות חיים להם ולילדיהם, חייבים לתבוע מנבחרי הציבור תשובות ברורות באשר למימוש מדיניות החינוך. גם ראש ממשלה ושר האוצר (אותו מינה לשמור על הקופה), הם שותפים שחובת האחריות מוטלת עליהם.
במרכזה של מדיניות זו חייב להתקיים דיון מקצועי נוקב במעמדו של המורה ובתנאים הריאליים המאפשרים עבודה חינוכית יעילה.
את השיח החשוב הזה על מהות ההוראה ועל סביבת החינוך האופטימלית המאפשרת לפרופסיית ההוראה את הביטוי המיטבי, לא ניתן לבצע בבית הדין לעבודה, או בהפגנות רחוב.
תרבות התכנון והתקצוב של מערכת החינוך חייבת להשתנות! זאת יחד עם מחויבות ארוכת טווח של המדינה לאזרחי העתיד בדיוק כמו בתחום הביטחון.
שונות אנושית וחינוך 