בני העשרה מרבים להשתמש במילים "כזה כאילו". אני מקשיבה ותוהה למה כול כך הרבה כזה וגם כאילו? האם ה"כאילו" מספק אתנחתא או מאפשר להטיל ספק סמוי בנאמר!
או אולי, הוא דווקא משקף איזה מצב קיומי של היות כאילו? מצב לא אוטנטי אלא מעושה, מלאכותי, דומה מבחינה חיצונית למשהו אחר, לא מהותי.
במערכת החינוך מסתמנות מידי כמה שנים מגמות שינוי המופיעות בעקבות גלי ביקורת המדווחים על הישגים ירודים, קשיים משמעותיים במימוש שוויון הזדמנויות ושחיקת מורים. מגמות השינוי הן מערכתיות ויוצרות לגיטימציה לתקציבים בעלי אג'נדות חדשות לכאורה, ובעיקר לשיווק רעיונות חדשניים לכאורה. המערכת מבקשת להדגים שינויים בפועל כמה שיותר מהר. אם מתוך אמונה באפשרי על פי תפיסותיה ואם בכדי לתת לגיטימציה פוליטית ליוזמיה.
ואמנם בתי הספר הם הראשונים לבטא בפועל חידושים במערכת. חלקם מרשימים ביוזמות חדשות, בתוכניות לימודים בית ספריות, בהדגמת דרכי הוראה חדשניות, בארגון מרחבי הלימוד ובפיתוח צוות המורים. מיעוטם ממשיכים לייצג קשיים, להתלונן על אלימות תלמידים ושחיקת מעמד המורים. אולם רובם, מבקשים לייצג כאילו תקינות לתפארת.
בבתי הספר האחרונים נמצא שפע סיסמאות המתחלפות חדשות לבקרים, כמו: "עם פנים למצוינות", "כבוד לזולת", "אהבת הארץ ", "פיתוח אורייני", "הזדמנויות חקר" ועוד כהנה וכהנה.
לצד הסיסמאות נשמע "צורך" מונחה מגבוה (צירוף מוזר לכשעצמו), לאחוז ב"דגלים" (מונח השגור בייעוץ ארגוני), ולהכריז על זהות בית הספר וסדריהעדיפות בעבודה החינוכית.
כך, באופן חופשי למדי, נשמעים במערכות ההכשרה והשתלמויות המורים, משפטים כמו: "לתת למורים כלים", " כול תלמיד יכול", " תכניות לנוער בסיכון", "הפחתת אלימות", " תרומה לקהילה", "למידה מתוקשבת מן הבית" ועוד.
ה"סיסמאות והדגלים" הנפוצים במערכת החינוך הריכוזית בארצנו, משכפלים לא אחת חידושים הנפוצים גם במערכות הפוליטיות במערב. שם וכאן, מבקשים לשדרג את רמת השיח הניהולי והארגוני ולקוות לשינוי פדגוגי. אולם, השימוש ב"סיסמאות ודגלים" בלבד, מספק בעיקר טיפים ארגוניים ושיווקיים. זאת משום שחסרות תכניות סדורות המיועדות לתקן עיוותים וקשיים פדגוגיים המובנים בתוך מערכת החינוך ובסדר הבית ספרי המקובל והשכיח. הסיסמאות והדגלים מציגים לכאורה, יעדים ללא בחינת אמצעי ביצוע פדגוגיים המתאימים למציאות הבית ספרית המורכבת.
בתרבות ה"כאילו" אופנות וטרנדים מניעים תהליכי שינוי השואפים לתוצר מיידי. ההתהדרות בסיסמאות קליטות מעולם התעשייה, נותנת לגיטימציה למראה עדכני, אולם, זו מצמצמת את העשייה החינוכית המורכבת לתשומות ותפוקות, לשעות הכשרה מקוצרות שהרי "אין תקציב" והטרנד הוא לחסוך ולשווק את החידוש הבא!
כך מקבלים רק חינוך אינסטנט, "כאילו" שינוי פדגוגי המחולל נס!
כולנו עדים להבנות הפרקטיות של תרבות ה"כאילו הישגים". אם המערכת נמדדת במבחני הישגים נלמד כאילו להצליח במבחנים. בשיעורים, המורים יעבירו חומר באופן מרוכז, יתרגלו פתרון שאלות, תלמידים ישננו והתוצאות תתבטאנה במספרים ואחוזים המראים צמיחה.
אלא שתנאי הגידול לא ברורים וגם לא מושאי הצמיחה!
במקום פיתוח הבנה וחשיבה הצורכים זמן, תכנון וביצוע מתוחכמים, המורים עוסקיםבמוצהר בהעברת חומר, בשינון זכירה של דרכי פתרון לשאלות נפוצות ובמחיקת הזיכרון בתום תהליך הלמידה כאילו.
בית ספר המכריז ברצינות על חינוך ל"כבוד האדם", "עזרה לזולת" ו"מצוינות לכול", מתחייב לרשימה ארוכה של פעולות מורכבות אשר במרכזן פיתוח צוות מורים בעל חזון חדש ,תפיסות חינוכיות עדכניות ואמצעים לממש שוויון הזדמנויות לכול התלמידים להתפתח!. זו אנטיתיזה לתרבות ה"כאילו" משום שהיא מניחה שינוי ארוך טווח מתוך הבנת מורכבות המטלות ומתוך אמונה בחזון חינוך המקדם את אזרחי העתיד.
במה איפא, שגתה המערכת שהיא בעצם נזקקת לתיקון מהיר ומיידי?
הכי לא היה זה חזונה של המדינה לחנך את כול אזרחיה לחשיבה מושכלת? ליצירה וביקורת? לאחווה?
האם תהליכי האקדמיזציה של המורים במכללות ובאוניברסיטאות לא כוונו עדיין לשיפור מקצועי?
האם המפתח לפתרון הבעיות והקשיים המוצגים במערכת החינוך מצויים בעיקר בשינוי מעמדו החברתי והכלכלי של המורה בישראל?
האם ניתן להיפרד מתרבות ה"כאילו" ששלוחותיה נוגעות בתחומי חיים רבים?
כיצד ניתן ליצור פתיחות לשינוי מהותי בתפיסות חינוך?
אילו פעולות יש לבצע בכדי להפיק פתרונות לבעיות ולקשיים המובנים בתוך מערכת החינוך?
האם המחנך הוא קוסם? או אומן? או אולי מורה דרך?
במאמרים הראשונים, אתמקד בניתוח העמדות והאמונות הקשורות לשיח אודות יכולות הלמידה והחשיבה של בני אדם באופן כולל, בתרבות המיון וההשמה וכן ביישום רעיונות אלה בכינון ההוראה והלמידה בבתי ספר. אבחן מה משמעות השונות בתהליכי למידה וחשיבה אצל תלמידים וכיצד ידע מסוג זה משמש כמעכב או ממנף התפתחות בגישות חינוכיות ובדרכי הוראה.
שונות אנושית וחינוך 
תגובות
שלום מרים,
קראתי בעניין את מאמרך בנושא הכאילו, ונראה שאת מתייחסת לשימוש במילה זו בשלילה, כמייצגת "תרבות" לקוייה. אז הנה אני מחשיב את עצמי כבן תרבות ככל שהגדרת המושג תרבות מתיר, ובכל זאת מתייחס ומשתמש במושג 'כאילו' בכבוד.
"תרבות הכאילו" מבחינתי, ונראה לי שגם מבחינת בני הנוער שמרבים להשתמש בה, אומרת – בואו נחדל לקבוע דברים כברורים ומוסכמים על כולם.
כשהם (ואני) אומרים כאילו, הם ככל הנראה מתכוונים – "רציתי להביא דוגמא, אבל אל תתפוס אותי במילה שזה בדיוק מתאים למקרה שאנחנו מדברים עליו". הכל בערבון מוגבל.
כשאני מקשיב לכל אותם שאין אצלם 'כאילו כזה' – אלא הכל ברור ומדוייק – אני אומר לעצמי: כאילו אין אפשרות שהם טועים?
יש לנו משטרה "כאילו" והבטחון של האזרח הפשוט דורדר לשפל אשר לא היה כמותו ודי לאזכר את מקרי השוד והאלימות המתוארים מידי יום בעתונות.
יש לנו "כאילו" מערכת אכיפת חוקים אך פדופילים משתחררים מבתי הכלא ואין מי שיפקח עליהם לבל ימשיכו לתקוף ילדים.
ענינים נוספים, בכל תחום מחיינו אשר "כאילו" מתפקדים ברמה של מדינה מערבית אינם מתפקדים בפועל כפי שכל אחד מאיתנו נוכח כל אימת שהוא נזקק לשירות זה או אחר וד"ל.
נראה לי כי לטיפול שורש ב "כאילו" מסוג זה, אמנם במערכת החינוך, כיוון המאמר